הגדה של פסח, פרנקפורט 1891


באוסף הספריה שלנו ישנה הגדה של פסח שהודפסה בפרנקפורט בשנת 1891.

ההגדה התגלגלה לספריה במהלך השנים ביחד עם אוספים פרטיים של תושבי נהריה. הצאצאים שביקשו להיפטר מהאוצר, כנראה שלא ייחסו חשיבות לנכס המשפחתי.

בעיניי, להגדה של פסח שעוברת במשפחה יש ערך. ההגדה מספרת את קורות עם ישראל אבל היא יכולה גם לספר סיפור נוסף – בתוכה מסתתר גם הסיפור המשפחתי.
אחת לשנה מוציאים את ההגדה ממקומה וקוראים את סיפור יציאת מצרים. כשיש בה איורים הילדים אוהבים להתבונן בהם, משה בתיבה, פירמידות, ים סוף..

צילמתי מספר תמונות של האגדה כדי לשים בהודעה לחג באתר הספריה.

           

______________________________________________________________
ההגדה ישנה, דפיה מצהיבים והיא כמעט מתפוררת.
מנסה לדמיין מה עבר על אותה הגדה מאז הודפסה לפני 119 שנים, בגרמניה של סוף המאה ה-19.

וכשאני מחזיקה את ההגדה עולות בי מחשבות~

מתי הגיעה ההגדה לנהריה? באיזה דרך?
סביב איזה שולחנות קראו בה? (ליד איזה מאכלים…)
כמה ידיים היא עברה?
מי הילדים שהתבוננו באיורים האלה?
האם קראו בה בעברית או בגרמנית?

כמה סיפורים מרתקים יכולים להיות להגדה הקטנה והדקיקה הזו…

מודעות פרסומת

ואולי בכנס הבא התיק האדום יוחלף בקינדל

כנס מולטידע הסתיים היום, במהלך שלושת הימים האחרונים שמעתי הרצאות מעניינות ונפגשתי עם עמיתים מספריות שונות.

גלית בן-ישראל בהרצאה שלה שעסקה בנושא-בין גלובלי ללוקאלי, המליצה לספרניות להיות בלוגריות! (אז, חזרתי לכתוב אחרי הפסקה ארוכה)

מאחר ויש בכנס מושבים מקבילים, עברתי לשמוע חצי מהסדנא של שירית בן-ישראל. במהלך ההרצאה שירית עם חולצה שבחזיתה כתוב: מי שלא משווקת שובקת, שאלה מי ביקר בספריית נהריה, אף אחד מתוך הקהל הרב שנכח בסדנא לא הרים את היד . שירית סיפרה (ושיווקה) על הספריה ותיארה בפרוטרוט שמשייה שראתה בספריה שלנו (שמשייה הדומה לשמשייה שנמצאת אצלנו חיכתה במרכז החדר מתחילת ההרצאה).

במסגרת לימודית שאני משתתפת בה דנו בפורום של אחד הקורסים על האדם כיצור חברתי. מיד עלתה במוחי המחשבה מה הייתי מפיקה מהכנס לולא התחברתי לאנשים? אם אעשה רשימה של דברים שהרווחתי משיחות עם אחרים אגלה כי למדתי גם בין הרצאה להרצאה.
בין הדברים החשובים בכנסים הללו חשובה בעיניי ההזדמנות להכיר עמיתים וללמוד על הנעשה בספריות האחרות (ספריה ביישוב חרדי, ספריות ביישובים ערביים), לפגוש חברים מהעבר ובמיוחד לשמוע שוב את המרצים שאצלם למדתי.

מרצה (שעוסקת בשיווק) אמרה שהקוראים הם לקוחות ולא המילה הזו- משתמשים, מרצה אחר (מהאקדמיה) במושב אחר אמר שמוזר לו שמכנים את הקוראים לקוחות, מרצה אחרת (מספריה מיוחדת) אמרה שהקוראים שלהם הם שותפים…אז מי אלה האנשים שבאים לספריה?

שמעתי חלק גדול מההרצאות שעסקו בספריה ללא נייר ובגורלו של הספר בעידן הדיגיטלי.  על הספריות ששטחן מצטמצם ועל יותר ויותר מידע שעובר לפורמט הדיגיטלי, ושוב נשאלות השאלות על גורלו של הספר.

ריקי גרינברג דיברה על הקינדל וראינו שיש גם בייביקינדל. הבייבי נראה כמו עוד צעצוע מדליק ואני בטוחה שיהיו לו קונים נלהבים.

נירה הראל חשפה את אתר דףדף החדש החוגג יום הולדת 10 . הראל גם חשפה את ספרה החדש שנושאו מקסים ומרגש.

אבירמה גולן דיברה על הספריה כהיכל הספר ועל מקומם של הספרנים בהכוונה של הקוראים הצעירים לספרות.
במהלך הכנס בין השורות ובין ההרצאות עלה הנושא של המכנה המשותף הנמוך, על גורלו של השידור הציבורי, על גורלה של השפה,  אולי "אין טוב או רע" אך מרוב ספרים לא רואים את הספרות.

ינץ לוי שזכה בפרס הספריות סיפר על דרכי כתיבתו ועל הקשר שלו עם ילדים במפגשים ובאתר שעוסק בעלילותיו של הדוד אריה. מקסים!

קיבלנו חשיפה לאתר מועדון תרבות והסברים על אופן הזמנת אירוע, לי זה הזכיר את העבודה בעבר עם אומנות לעם.

הכל נעשה היום במהירות ואין מספיק פיקוח על האיכות. אין מספיק הקפדה על התרגום, אין השקעה בעריכה לשונית והתוצר הסופי שמגיע לידי הקוראים הוא לא פעם קלוקל וירוד באיכותו. גם היום כמו בעבר מי שמביא את הספרים להמונים אלה סוחרי הספרים.
שוב ושוב הוזכרו המבצעים של "ארבע במאה" ,"אחד פלוס שניים מתנה" והסופר שנשאר עם שקל 1 לספר.
יש הרבה כותבים, הכתיבה במחשב הביאה לכך שקל יותר לכתוב ויש פריחה בלימודי כתיבה יוצרת.

הרבה חומר פרסומי ומידע בנייר חולק בכנס. בשל משקלם של החומרים נאלצנו לוותר על חלק גדול מהדפים והמתנות. בכנסים וימי עיון האחרונים נחשפנו לספרים האלקטרוניים, אני בטוחה שלא רחוק היום שבו את כל המידע נוכל לקבל ישירות לתוך הספר האלקטרוני…